משפט פרוצדורלי
משפט פרוצדורלי, או "ההליך המשפטי", הוא ענף במשפטים העוסק בכללים בדבר ניהול המשפט, בשיטות משפט השונות, בין אם אדוורסריות ובין אם אינקוויזיטוריות.
כללי המשפט הפרוצדורלי עוסקים באספקט המנהלי של המשפט – להבדיל מהמשפט המהותי, העוסק בזכויות והחובות המהותיות של אנשים – ומהווים, בידי בית המשפט והשופט היושב בדין, כלי-עזר הכרחיים ועיקריים בניהול המשפט המובא בפניו, עד להכרעתו.
הוראות המשפט הפרוצדורלי קובעות כללים לביצוע, בכל שלב משלבי המשפט, החל מהגשת המסמכים הדרושים לפתיחת התיק ועד סיומו בפסק דין ובערעור עליו. הן עורכות, בכל שלב של המשפט, מאזן של האינטרסים המתחרים והמתנגשים בין הצדדים למשפט ובינם לבין בית המשפט, ומורות כיצד יש לנהוג, תוך הגנה על זכויות כל צד במשפט.
מטיבו וטבעו, אין המשפט הפרוצדורלי קובע, או מתיימר לקבוע, את זכויותיהם המהותיות של האנשים – חשודים, נאשמים, תובעים ונתבעים – במשפט הנערך, אלא רק את הדרך שבה ינוהל המשפט ויבורר. משום כך, הגישה הרווחת היא כי אין לראות בכללים הפרוצדורליים סד-נוקשה חסר פשרות, בבחינת "יקוב הדין את ההר". ואולם, כאשר צד אחד או יותר למשפט אינו פועל כהלכה לפי כללי המשפט הפרוצדורלי החלים בעניינו, יכול הדבר לגרור סנקציות ואף להגיע לעיתים עד כדי הכרעת המשפט.
מן הראוי להזכיר כי ישנם כללים פרוצדורליים אשר עשויים להחזיק זכויות יסוד מהותיות של ממש. כך למשל, כאשר נקבעים כללים דיוניים המגבילים זכות חוקתית של גישה לערכאות (כגון גביית אגרה, או זכות עמידה בבג"ץ), ראוי להתחשב בהשפעותיהם על מידת קיומו של ההליך הנאות.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ההבחנה בין הדין הפרוצדורלי לבין הדין המהותי מקובלת במשפט מקדמת דנא. מקובל לייחס את מקור ההבחנה לג'רמי בנת'ם אולם ייתכן כי הקטגוריות של פרוצדורה ומהות הוצגו קודם לכן על ידי ויליאם בלקסטון. יש הסבורים כי מקור ההבחנה מוקדם יותר ושהיא הוצגה כבר במאה השלוש־עשרה על ידי המלומד האיטלקי Balduinus Jacobus (אנ').[1][2][3]
הגישה המסורתית במשפט ראתה בכללי הפרוצדורה כללים שנועדו לשרת את המשפט המהותי,[4] אך גם בשיטות שהתנהלו על-פי הגישה המסורתית, התאפיינה הגישה המסורתית במידה רבה של אחידות ואי־תלות של הנורמות הפרוצדורליות בדין המהותי הספציפי.[5] כמו-כן, בהכרעותיהם של בתי המשפט, ניתנה קדימות דווקא לנורמות הפרוצדורליות, וזאת חרף אותה קדימות עקרונית. בהתאם להיגיון זה, הכרעה שיפוטית בשאלה משפטית קונקרטית נתפסת כהכרעה שצריכה להיעשות בכפוף לאילוצים שמכתיבה הפרוצדורה המיועדת להכריע בשאלות מאותו סוג. מקובל לזהות מחויבות זו של השיטה המשפטית לקדימות הפרוצדורה בעיקר עם האידאולוגיה בבסיס השיטה האדברסרית, בעוד האידאולוגיה בבסיס השיטה האינקוויזטורית תיטה לבטל קדימות זו ולשאוף להשגת ערכי הדין המהותי באופן ישיר.
מקובל לקבוע כי המגמות העכשוויות במשפט נוטות לטשטש את ההבחנה בין פרוצדורה למהות, וזאת הן כחלק מהגישה הכללית לכרסום בשיטה האדברסרית, והן משום ההבנה שלפרוצדורה עשויה להיות השפעה מרחיקת לכת על תוכן הזכויות המהותיות ועל היקפן, ואין מקום להתייחס בנפרד לפרוצדורה ולמהות. מגמה זו מלווה בתלות גוברת של נורמות פרוצדורליות בדין המהותי, בהגמשת הכללים הפרוצדורליים ובהקטנת משקלם בהליך המשפטי, ובהרחבת שיקול הדעת השיפוטי לסטות מכללי הפרוצדורה. בהקשר של דיני הראיות, מגמה זו בעיה לידי ביטוי בשחיקת מגבלות הקבילות ואימוץ במקומן דוקטרינה של 'הוכחה חופשית', במסגרתן קביעת העובדות נעשית בעיקר על ידי הכרעה בשאלות של 'משקל' ו'ערך ראייתי'.
יש הוגים הטוענים לקיומה של פרוצדורה בתחומים אחרים ובתוך כך גם במוסר, אך תחום זה נחשב לכזה שטרם נחקר לעומקו.[6] עמדה הדוגלת בקדימות מטאפיזית של הפרוצדורה על פני המהות לגבי כל הטענות של תחום דיון מסוים מבטאת גישה של קונסטרוקטיביזם (כתזה מטאפיזית) בנוגע לאותו תחום דיון.[7]
חלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ככלל, נהוג לחלק את ענף המשפט הפרוצדורלי לכמה סוגי דינים משניים, שהמשותף להם הוא אופיים ההסדרי-מינהלי והם: סדרי דיון, דיני הראיות ודיני התיישנות.
מאחר שבאופן כללי, המשפט המהותי מתחלק לשלוש קבוצות עיקריות, קרי המשפט האזרחי, המשפט הפלילי והמשפט המנהלי, חלים בעניינו של כל ענף משפטי מהותי כללי פרוצדורה ייחודיים. כך למשל נהוגים:
- סדרי דין במשפט האזרחי – בעיקר בתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 - המכונים "דיון אזרחי"; ובתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991.
- סדרי דין במשפט הפלילי – בחוקי סדר הדין הפלילי – המכונים "דיון פלילי".
- דיני ראיות – בין השאר בפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א 1971 – המאגד הוראות לקבילותן של ראיות במשפטים, הן אזרחיים והן פליליים, וכן שורת חוקים ופסקי דין רבים נוספים העוסקים בדיני הראיות בהליכים השונים.
- דיני התיישנות נפרדים להליך הפלילי מאלו של ההליך האזרחי.
באופן כללי, ניתן לומר כי "סדרי הדין" הם כל אוסף הכללים המורים כיצד יתנהל המשפט, בין אם הפלילי, האזרחי או המנהלי (כיצד יוגש ההליך, בפני איזה בית משפט, באיזה מחוז וכדומה), בעוד "דיני הראיות" קובעים אילו ראיות יהיו קבילות ותחת אילו תנאים. "דיני ההתיישנות" קובעים, מבחינה דיונית, אלו משפטים יובאו ויתבררו בפני בית המשפט בהיותם רלוונטיים וכמי שלא אבד עליהם הכלח, להבדיל מאלה שעבר זמנם ואין עוד לציבור עניין בבירורם בשל חלוף זמן רב מהתהוותם.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- משפט פרוצדורלי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
סדר דין, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Richard Garnett "Substance and Procedure in Private International Law" 6 (2012)
- ^ Jeremy Bentham, of Laws in General, in Collected Works of Jeremy Bentham 142, 142 (H.L.A. Hart ed, 1970)
- ^ Blackstone William ,England of Laws the on Commentaries ,ch. 3 (1765-1769)
- ^ Jay Tidmarsh, Procedure, Substance and Erie, 64 Vand. L. Rev. 877, 882 (2011)
- ^ Robert M. Cover, For James Wm. Moore: Some Reflections on Reading the Rules, 84 Tale L.J. 718 (1975)
- ^ Herstein, Ori J., and Ofer Malcai. "The Procedure of Morality." Journal of Ethics and Social Philosophy 27.1 (2024): 180-209.
- ^ David Enoch, Can There Be a Global, Interesting, Coherent Constructivism about Practical Reason?, 12 Phil, Explorations 319, 322 (2009)
