אסכולת פרנקפורט

בקדמת התמונה (משמאל לימין): מקס הורקהיימר ותאודור אדורנו; רקע התמונה: יורגן הברמאס בקצה הימני וזיגפריד לנדסהוט בקצה השמאלי. 1964, בעיר היידלברג שבגרמניה.

אסכולת פרנקפורט הוא כינוי לקבוצת אינטלקטואלים נאו־מרקסיסטים אשר החלה לפעול בגרמניה בשנות ה־20 של המאה העשרים וביקשה לחקור את החברה והתרבות מנקודת מבט ביקורתית, תוך עיסוק בתחומי דעת שונים כמו סוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה ותורת הספרות. חברי האסכולה הושפעו מהתיאוריה המרקסיסטית באשר לקונפליקט היסטורי ומעמדי בין בעלי אמצעי הייצור ובין הפרולטריון, מעמד הפועלים; הגות האסכולה התבססה על ההנחה שמבנה החברה הקפיטליסטי מונע מהפרולטריון להתקומם על מצבו, משום שהוא שבוי בתודעה כוזבת של שוויון מעמדי ואושר אישי.

על אף שמה, מרבית הזמן פעלה אסכולת פרנקפורט בארצות הברית; זאת משום שלאחר ייסודה בגרמניה, נאלצו חבריה להגר לארצות הברית בשל עליית השלטון הנאצי, כשחלקם חזרו לגרמניה רק במהלך שנות ה־50. בין ההוגים הבולטים באסכולה היו מקס הורקהיימר, קרל ויטפוגל, פרידריך פולוק, תיאודור אדורנו, הרברט מרקוזה, ולטר בנימין, ליאו לובנטל ואריך פרום.

ההגות והמחקר של חברי אסכולת פרנקפורט עולים לרוב במהלך לימודי סוציולוגיה, תקשורת, אמנות, קולנוע, ספרות, פילוסופיה ולימודי תרבות.

היסטוריה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בשנות ה־20 של המאה העשרים התקבצו הוגים וחוקרים בעלי תפיסה ביקורתית מרקסיסטית במכון למחקר חברתי של אוניברסיטת פרנקפורט. קשה להעלות על הדעת גורם אקדמי רשמי המקדם מחקר ברוח התפיסות המרקסיסטיות בגרמניה באותה עת. המכון היה גוף עצמאי והמימון לפעילותו בא מתרומתו של פליקס וויל, שביקש לקדם מחקר בלתי תלוי של ההשקפות המרקסיסטיות, שישמש משקל נגד למחקר האקדמי הקונפורמי באוניברסיטאות הגרמניות. שמו המלא של המכון היה "מכון פרנקפורט למחקר חברתי" (Sozialforschung).

הגות והשקפה

תיאוריה ביקורתית

ערך מורחב – תאוריה ביקורתית

אנשי אסכולת פרנקפורט עשו שימוש במושג תאוריה ביקורתית כדי לתאר את עבודתם, שהייתה מוכוונת לשינוי חברתי רדיקלי, ולכן שונה מתאוריה מסורתית, כלומר תאוריה במובן המדעי הטהור. חידוש היה גם בגישתם האינטרדיסציפלינרית, ששילבה סוציולוגיה, מדעי המדינה וכלכלה עם פילוסופיה, פסיכולוגיה, חקר המוזיקה, חקר האומנות, חקר התרבות וחקר הדתות.

נאו־מרקסיזם

ערך מורחב – נאו-מרקסיזם

תודעה כוזבת

הגישות הנאו־מרקסיסטיות שואבות את השראתן מהכתבים המוקדמים של קרל מרקס ומדיוניו בשאלות על התודעה; הביטוי המובהק של עניין זה הוא המושג "תודעה כוזבת", המנסה להסביר מדוע אנשים אשר על פי התפיסה המרקסיסטית מנוצלים כלכלית ומדוכאים מבחינה חברתית ופוליטית, פועלים באופן המנוגד למה שנתפש כאינטרס המעמדי האמיתי שלהם. מרקס התכוון לפרולטריון שחי בתוך ההסדרים הכלכליים המקפחים אותו ואינו מתמרד. הפרולטריון הוא המעמד שבמסגרת ההסדרים הכלכליים הקפיטליסטיים יכול להציע למכירה רק את כוח העבודה שלו ואין לו שליטה באמצעי ייצור.

מרקסיסטים מהדור שחווה את מלחמת העולם הראשונה היו צריכים למצוא הסבר מספק לשאלה מדוע נמנעו הפועלים מארצות אירופה השונות מהצטרפות למאבק הפרולטריון והזדהות עם האינטרסים העל-לאומיים המעמדיים, כפי שהתבקש לפי התאוריה המרקסיסטית, ובמקום זאת הפגינו הזדהות עם האינטרסים הלאומיים הבורגניים. על רקע זה ניסו להסביר מדוע לא התרחשה עדיין המהפכה שמרקס סבר שהיא בלתי נמנעת, ומדוע קם משטר ששאב מרוחו של המרקסיזם דווקא בברית המועצות, ארץ מפגרת בהתפתחותה הכלכלית, שמרבית האוכלוסייה שלה הם חקלאים שאינם יודעים קרוא וכתוב, ולא במקום של המשטר הכלכלי הקפיטליסטי המפותח, כפי שמתחייב על פי תורת מרקס. הנאו־מרקסיסטים מתחו ביקורת חריפה על המשטר הקומוניסטי בברית המועצות כבר משנותיו המוקדמות.

אסכולת פרנקפורט עסקה בעיקר ביחסי שליטה. לטענת החוקרים, הקונפליקט האמתי הוא בין החיים שיש לבין החיים שהיו יכולים להיות, מבחינת תרבות צריכה כוזבת ומבחינת התנהלות הממשלות. החברה מייצרת משאבים, ורובם אינם מנוצלים לצורכי העם, אלא לצרכים כוזבים (לדוגמה, ייצור סוגים רבים של אבקות כביסה). מכאן נגזר המושג "ידע אינסטרומנטלי", שהוא ידע עם השלכות פרקטיות. ידע כזה עסוק בלגלות איך עושים דברים, ולא במה שצריך או ראוי להיעשות. כך גם הדרך הדומיננטית לחשיבה בעולם המודרני, שמתייחסים אליה במדעי הטבע וגם במדעי החברה, היא באמצעות טיעונים אינסטרומנטליים. זאת אומרת, העולם נראה כבסיס לפיתוח אישי וכמשאב להתקדמות, והאנשים אינם אנשים, אלא הם בעלי תכונות ויכולות שאפשר לנצל.

דיכוי מעמדי

התפיסות הנאו־מרקסיסטיות מפנות את תשומת הלב אל מבנה העל – כמו האידאולוגיה, התרבות, הפוליטיקה והדת – כגורם המטפח תודעה כוזבת. במקום להדגיש את התשתית הכלכלית – יחסי הייצור ואופן הייצור – ולראות את מבנה העל כנגזרת של התשתית הכלכלית הקפיטליסטית, הן מבליטות את האוטונומיה היחסית של "מבנה העל". הגורמים החברתיים הדומיננטיים, שבחברה הקפיטליסטית הם אלה השולטים באמצעי הייצור ובתהליכי הייצור, מצליחים לשמור על כוחם ועל הסדר החברתי המעניק להם עדיפות על פני קבוצות אחרות, הודות ל"מבנה העל", לרעיונות, לתפיסות ולאופני החשיבה המקובלים, גם כאשר המבנה הכלכלי אינו תומך בכך. מערכת החינוך, כמו גם אמצעי התקשורת ומוסדות דתיים, מטפחים ומפיצים רעיונות התומכים בסדר הקיים, ולכן מסייעים לגורמים הדומיננטיים לשמר את מעמדם. באופן כללי, הדיונים הנאו־מרקסיסטיים פיתחו נקודה זו שנים אחרי מותו של מרקס לכיוונים שונים. אחד מהם התבטא בהגות ובמחקר של "אסכולת פרנקפורט".

למשל, אנשים מנהלים את חייהם בהתאם לתפיסות הקיימות והמקובלות, המעצבות את סגנון החיים שלהם וגם את שאיפותיהם. הם משוכנעים שהם זקוקים לחפצים או למכשירים שאותם הם רוכשים בכסף שצברו בעבודה. לכן הם מעדיפים לעבוד עוד ועוד כדי לקנות ולצרוך עוד ועוד ועל ידי כך הם משתעבדים. לדעתם יש להם אפשרות בחירה, בעוד שלפי הטיעון הנאו־מרקסיסטי, חופש הבחירה שלהם נוגע רק לברירות לא מהותיות, כשסגנון החיים שלהם ממשיך לתמוך בסדר הכלכלי הקיים. למשל, לבחור בין מכוניות מתוצרת זו או אחרת או לקנות בגד של יצרן זה או אחר, או הדוגמה הקלאסית שתיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר השתמשו בה לעיתים קרובות: לבחור בין משחת שיניים זו אחרת, כאשר עצם הרכישה של המוצר אינה משנה את העובדה שאנחנו משתמשים במשחות השיניים מכל תוצרת שנקנה כדי לבצע אותה פעולה, לצחצח שיניים. המשל הזה של משחת השיניים מתאים גם לבחירה בין סוגי הקפה או הכריך הנקנים וגם ביחס למועמדים שאנחנו מחליטים לתת להם את קולנו בבחירות לנשיאות. על רקע זה אפשר להבין את חשיבותה של התרבות הפופולרית, מהמוזיקה, הקולנוע, העיתונות ושידורי הרדיו והטלוויזיה ועד לפרסומות.

פסיכולוגיה חברתית

אנשי המכון עסקו גם במחקרים אמפיריים, אחד המחקרים החשובים שלהם בראשית שנות השלושים בגרמניה, טרם עליית הנאצים לשלטון, בחן אם קיימים אפיונים מיוחדים או נטיות מובחנות לאנשים המעדיפים מנהיגים טוטליטריים. מחקר זה חשוב לא רק מבחינת הממצאים שלו אלא גם מבחינה מתודולוגית, והוא נחשב לאבן דרך בהיסטוריה של הפסיכולוגיה החברתית.^{[דרוש מקור]} אנשי המכון, בראשותו של תאודור אדורנו, אספו באמצעות שאלונים נתונים מאלפי גרמנים ובנו מאגר גדול מאוד ביחס לאמצעים הטכנולוגיים שעמדו לרשותם. את הנתונים הם עיבדו באמצעות פרוצדורות סטטיסטיות פשוטות והגיעו למסקנה שקיים דפוס אישיות מסוים, אישיות סמכותנית, של אנשים הנוהים אחר מנהיגים סמכותיים ונוטים לתמוך במשטר טוטליטרי. אנשים בעלי "אישיות סמכותנית" מחפשים תמיד מישהו שיגיד להם מה לעשות ומה לחשוב יותר מאשר אנשים שלא ניחנו בדפוס אישיות כזה ולכן הם עצמאיים יותר ("אישיות דמוקרטית"). אנשים עם "אישיות דמוקרטית" מפתחים חשיבה אוטונומית ולכן אינם נזקקים למישהו שיחשוב עבורם ויורה להם מה נכון לעשות. תאודור אדורנו סיים את כתיבת המחקר והמסקנות בארצות הברית.

תקשורת, תרבות ובידור

כשאנשי אסכולת פרנקפורט היגרו לארצות הברית, הם נחשפו למה שנראה להם ככוחה העצום של תקשורת ההמונים התומכת בתעשיית התרבות הפופולרית (מוזיקה, קולנוע, ספרות ועיתונות מסוגים מסוימים). מה שנראה אולי מובן מאליו לאמריקני בשנות השלושים של המאה העשרים, הותיר חותם עמוק אצל המהגרים מאירופה, ולכן חלק ניכר ממחקריהם, על האידאולוגיה והתרבות, עוסק בתרבות המונים מנקודת ראות ביקורתית.

"חרושת התרבות"

ערך מורחב – חרושת התרבות

תרבות ההמונים באמצעות תקשורת ההמונים, גרסו אנשי האסכולה, עוזרת ליצור תחושות מוטעות של שוויון על ידי חרושת תרבות אחידה וממוסחרת. פעם היה פער בין עניים ועשירים: רק העשירים צרכו תרבות של קונצרטים, ואילו העניים לא. כיום, כולם צופים בטלוויזיה ואין יותר פער בין עשירים ועניים, שכולם צורכים את אותה תרבות. על פי גישה זו, תעשיית הבידור משרתת את האליטה השלטת. ככל שמעמדה של חרושת התרבות הופך להיות איתן יותר ויותר, כך היא מסוגלת לשלוט יותר בצרכנים: לייצר אותם, לכוון אותם ולהשליט עליהם משמעת. תעשיית הבידור קובעת שפה משלה, עם תחביר ומילון ייחודי לה. היא מטביעה את חותמה באופן כה יסודי, עד שכל פרט ופרט יתאים את עצמו לתפיסת המציאות שלה, ולאופן שבו היא רוצה שנתפוס את המציאות. הכפיפה המתועשת הזאת היא עקבית, היא מכפיפה את כל ענפי הייצור הרוחני למטרה אחת ויחידה – להעסיק את חושיהם של בני האדם, כדי שלא יוכלו לחשוב על דבר אחר כמו מהפכה.

"אדם חד־ממדי"

המעמד הנמוך שצורך תרבות "כאילו גבוהה" נקרא "האדם החד-ממדי" (מרקוזה). הוא מאופיין בכך שאינו צריך להתאמץ, הכול מוגש לו מוכן וקליל. הוא אינו מעוניין בשינוי חברתי, הוא פסיבי ולכן לא הוא זה שיביא את המהפכה שאנשי האסכולה ייחלו לה. המסקנה מכך הייתה שתחושת השוויון המזויפת שמפיצה תקשורת ההמונים גורמת לקיבוע הסטטוס קוו, עוזרת לשלטון לשמר את המצב הקיים, ועל-ידי כך מונעת את המהפכה. "תרבות חד־ממדית" זו התרבות המייצרת ומספקת צרכים כוזבים. התרבות הדומיננטית מייצרת מוצרים ורעיונות הנקנים ומופנמים על ידי כולם (מה נכון, מה אמתי, מה מוצלח, מה יפה, איך צריך להתנהג, מה צריך לעשות וכדומה).

התרבות הפופולרית

בהקשר זה, בולטות כמה עבודות של אנשי האסכולה, כמו המסה של תאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, הדיאלקטיקה של הנאורות (Dialektik der Aufklärung) משנת 1947 העוסקת בתרבות פופולרית. תיאודור אדורנו חקר את מוזיקת הג'אז וכתב מאמר המסביר כיצד זו מנתבת את מאזיניה, כביכול, לקצב של עבודה בבית חרושת ובאופן כזה מצטרפת ליצירה התרבותית המחזקת את ההסדרים החברתיים הקיימים. ליאו לוונטל חקר את הערכים של האמריקאים, כפי שהתבטאו בשאיפות שטופחו בעיתונות פופולרית והופצו באמצעות מאמרים על אנשים מצליחים. מחקר אחר שלו בדק את השינויים בשאיפות כפי שהתבטאו במדורים האסטרולוגיים של העיתונים. הוא זיהה הבדלים מובהקים בין שנות העשרים שבהן נהגו לכתוב על תעשיינים מצליחים שרכשו את הונם באמצעות יוזמה ועבודה קשה, לבין שנות הארבעים שבהן הגיבורים היו כוכבי קולנוע ושחקני פוטבול, ולעיתים קרובות יוחסה הצלחתם למקרה או למזל. לדעתו, השינוי הזה משקף מעבר משלב של קפיטליזם יוזם ומחדש לשלב של קפיטליזם צרכני, שבו התדמיות הן העיקר והגיבורים אינם אנשי מעשה.

חברי האסכולה והיהדות

חלק גדול מאנשי המכון היו יהודים שמוצאם ממשפחות מתבוללות. פעילות המכון מומנה על ידי אביו של פליקס וייל, איש עסקים יהודי, שהיגר מגרמניה לארגנטינה. במערכת האקדמית הגרמנית של שנות ה־20 של המאה ה־20, שהייתה ממלכתית ומומנה על ידי המדינה, היה לבעלי השקפות מרקסיסטיות וליהודים סיכוי קטן לקבל קביעות ותואר פרופסור, במיוחד במוסדות היוקרתיים (כמו גם הסיכוי לקריירה במשרדי ממשלה או במוסדות ממלכתיים אחרים).

בשנת 1931 קיבל על עצמו מקס הורקהיימר את ניהול המכון. לאחר עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עמדו חברי המכון בסכנה, הן בשל תפיסותיהם המרקסיסטיות שהפכו אותם בתנאים הללו לאויבים רשמיים של השלטונות, והן בגלל היותם יהודים. חלק מהם הצליח להגר מגרמניה לארצות הברית, שם הקימו את המכון מחדש בניו יורק, סמוך לאוניברסיטת קולומביה (ברחוב 117 מערב), בשנת 1934. המכון שב לגרמניה בשנת 1949 והפעם כגוף רשמי של אוניברסיטת פרנקפורט. חלק מחברי המכון (מרקוזה, פרום) נשארו בארצות הברית והשתלבו במערכת האקדמית שם. בזמן שהמכון פעל בארצות הברית המשיכו אנשיו במחקריהם ופרסמו אותם בגרמנית. התרגום לאנגלית של חלק מעבודותיהם יצא לאור רק בשנות ה־60 וה־70, וכך הובאו לידיעת אנשי אקדמיה דוברי אנגלית.

ביקורת

אחת מנקודות הביקורת נגד אסכולת פרנקפורט הייתה הטענה, שהאסכולה נותנת ביטוי למעשה לביקורת רומנטית ואליטיסטית על תרבות ההמונים במחלצות נאו-מרקסיסטיות. לדברי המבקרים, מה שמטריד את התאורטיקנים באסכולה אינו דיכוי ההמונים, אלא העובדה שאיאן פלמינג או "הביטלס", ולא המחזאי סמואל בקט או המלחין אנטון וברן, הם הזוכים לאהבת ההמון.

תהיות מכיוון אחר עלו בקשר למידת התקפות של תאוריה הדוחה את מסלול ההתפתחות המרקסיסטי, כפי שכונן אותו מרקס, אך מאמצת לעצמה אלמנטים מתוכו, תוך ניתוקם מן ההקשר שבו נוצרו. באופן זה מאמצת התאוריה מונחים כמו תודעה כוזבת, כאילו יש להם משמעות שאינה קשורה לתאוריה מסוימת, ולכן מצויה באופן תמידי בסתירה פנימית בתוך עצמה.

אפשר גם להתפלא מדוע לא היו נשים בין חברי אסכולת פרנקפורט. תופעה זו יש להבין על רקע המוסכמות החברתיות בתקופת הפעילות של המכון. בגרמניה היו בנות הזוג של אנשי אסכולת פרנקפורט שותפות פעילות לעבודת המכון, בעיקר מאחורי הקלעים. הן עצמן לא טיפחו קריירה אקדמית, אבל נטלו חלק הן בדיונים התאורטיים הפילוסופיים והן בביצוע העבודה האמפירית. כנהוג באותם זמנים, הן לא תבעו לעצמן זכויות על עבודתן, ובסופו של דבר לא זכו להכרה שאולי הגיעה להן. יש בכך אירוניה מסוימת: גדולי המבקרים של המוסכמות החברתיות – ביניהן חלוקת התפקידים במשפחה – לא נמלטו משעבוד למוסכמות, ואלו השאירו עליהם חותם משמעותי.

ראו גם

• קפיטליזם מאוחר
• מטריאליזם דיאלקטי
• לחם ושעשועים
• "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני"

לקריאה נוספת

• ת.ו. אדורנו, מ. הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט (מבחר), ספרית פועלים, 1993.
• הרברט מרכוזה, קץ האוטופיה, עם עובד, 1970.
• הרברט מרכוזה, האדם החד-ממדי, ספרית פועלים, 1972.
• ולטר בנימין, יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני.
• אילן גור-זאב, אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם, מאגנס, 1996.
• משה צוקרמן, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, הוצאת משרד הביטחון.
• אשר סילפן, הוגי המרקסיזם המערבי, 1982.
• אשר סילפן, פילוסופים מול פני השואה: עיקרי הגותם של מייסדי אסכולת פרנקפורט, 1990.

• Leo Lowenthal (ליאו לובנטל), Literature, Popular Culture and Society, Doubleday, 1961.
• Theodor W. Adorno and Max Horkheimer, Dialectic of Enlightenment, Herder & Herder, 1972.
• David Held, Critical sociology, Sage, 1982.
• Martin Jay, The Dialectical Imagination, Heinemann Educational, 1973.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא אסכולת פרנקפורט בוויקישיתוף

• דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "אסכולת פרנקפורט", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
• על אסכולת פרנקפורט בעיתון המקוון זיקה של בית הספר המרכזי להוראת השואה ביד ושם.
• אושי דרמן, אסכולת פרנקפורט: האינטלקטואלים היהודים שעשו את הסיקסטיז, באתר הארץ, 28 במרץ 2019.
• אסכולת פרנקפורט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• אסכולת פרנקפורט לסוציולוגיה, דף שער בספרייה הלאומית