פרנצ'סקו גוויצ'ארדיני
 | |
| לידה |
6 במרץ 1483 פירנצה, רפובליקת פירנצה  |
|---|---|
| פטירה |
22 במאי 1540 (בגיל 57) ארצ'טרי, הדוכסות הגדולה של טוסקנה |
| מקום קבורה |
Santa Felicita |
| השכלה |
אוניברסיטת פדובה |
| בן או בת זוג |
Maria Salviati |
  | |
פרנצ'סקו גוויצ'ארדיני (באיטלקית: Francesco Guicciardini; 6 במרץ 1483 - 22 במאי 1540), היסטוריון ומדינאי איטלקי. לודוביקו גוויצ'ארדיני היה אחיינו.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
גוויצ'ארדיני נולד בפירנצה למשפחת אצילים מפורסמת, שבניה החזיקו במשרות רמות בעיר במשך דורות רבים. בתקופתו עמדה איטליה - עוד לפני שהיתה מדינה מאוחדת כפי שמוכרת מאז אמצע המאה ה-19 - ברצף משברים קשים, שנשאו אופי חיצוני (פלישות אלימות מצידם של השכנים, בעיקר של צרפת וספרד שאותה תקופה הפכו למדינות ריכוזיות בעלות צבא חזק) ופנימי (משברים רוחניים ורעיוניים אותם תאר ההיסטוריון יעקב בורקהארט בספרו על הרנסנס).
אחרי שסיים גוויצ'ארדיני את חוק לימודיו היסודיים, שלח אותו אביו לאוניברסיטאות של פרארה ושל פדובה שבהן למד עד 1505. הוא נשא את עיניו למשרה בכנסייה על מנת להפוך לקרדינל, אך אביו לא אבה שאיש מבניו ייכנס לשירות הכנסייה במצבה השפל והמושחת. הוא פנה ללימודי המשפטים, ובמהרה נתמנה על ידי ממשלת העיר לקרוא תביעות משפטיות בפני הציבור. בהיותו בן 23 שנה נשא לאישה את מאריה, בתו של אלאמאנו סאליביאטי, שהיה מנכבדי העיר.
ב-1512 נשלח על ידי ממשלת העיר כנציגה בחצרו של פרננדו השני, מלך אראגון, ובכך החלה הקריירה שלו כדיפלומט וכמדינאי. ב-1515 נכנס לשירותהאפיפיור לאו העשירי, שמינה אותו למושל רג'ו אמיליה ב-1516, ולמושל מודנה ב-1517. האפיפיור קלמנס השביעי מינה אותו למושל פארמה. בתפקידו זה ארגן את ההגנה על העיר שהותקפה על ידי הצרפתים ב-1521. הוא זכה בתפקידים רמי מעלה שאפשרו לו להיות אדון מדינת האפיפיור שמעבר להרי האפנינים.
ב-1526 נתמנה על ידי קלמנס השביעי לסגן המפקד העליון של כוחות האפיפיור. בתפקידו זה היה עד מרחוק לביזת רומא ולמעצרו של האפיפיור, מאורעות שהעיקו על מצפונו, משום שלפני כן יעץ לו לצאת למלחמה. למרות זאת, האפיפיור מינה אותו למושל בולוניה ב-1531, משרה שבה החזיק עד 1534, כאשר התפטר מתפקידו עם בחירתו של פאולוס השלישי לאפיפיור, ושב להתגורר בפירנצה.
גוויצ'ארדיני לא רק היה בן זמנו של ניקולו מקיאוולי אלא חברו הטוב, והשניים התפלמסו ביניהם לצד הסכמתם העקרונית על חשיבותה של התבונה. ההבדל הגדול בין גישתם היתה בנושא הנסיון האנושי כבסיס מרכזי למסקנות מעשיות כפי שחשב גוויצ'ארדיני, לבין נטייתו של מקיאוולי להסיק מסקנות על בסיס תיאוריה.[1]
כמו מקיאוולי, גם גוויצ'ארדיני מוכן לוותר על עקרונותיו כדי להגן על שליטים שבהם תמך. ב-1535 הוא הגן על אלסנדרו דה מדיצ'י בפני ההאשמות של גולי פירנצה בבית הדין של קרל החמישי בנאפולי. ב-1537, אחרי רצח אלסנדרו דה מדיצ'י, תמך גוויצ'ארדיני בקוזימו הראשון דה מדיצ'י, שהיה נער שבאמצעותו קיווה לשלוט בפירנצה. נער זה התגלה כפוליטיקאי ממולח, והוא פיטר את גוויצ'ארדיני שנאלץ לפרוש לחווילתו, שם כתב את ספרו "היסטוריה של איטליה" ושם גם נפטר ב-1540.
בספרו "היסטוריה של איטליה", תיאר גוויצ'ארדיני את המאורעות העיקריים שהתחוללו באיטליה בתקופה 1494–1532, תוך שהוא שם דגש על סיבותיהם ומרחיב את המבט למדינות אחרות, כך שיש הרואים בספר זה היסטוריה של אירופה לא פחות משהוא היסטוריה של איטליה. מישל דה מונטן מחבר "המסות", כתב על גוויצ'ארדיני במסה "על ספרים" (ספר 2 פרק 10): "היסטוריון זה כותב בשקידה. באמצעותו ניתן לדעת באופן מדויק את האמת על אודות המאורעות שקרו בתקופתו."
ב-1857 ראו אור לראשונה באיטלקית, שורת 'הפתגמים והרפלקציות' של גוויצ'ארדיני, מאות אמירות ומחשבות פרי עטו. ב-1965 תורגם חיבורו לאנגלית וראה אור מאז בכמה מהדורות. אחד 'הפתגמים' אומר את הדברים הבאים: "מבקש אני מן העולם שניים יותר מכל: האחד - את עלייתה התמידית של מדינה זו וחירותה. האחר - את כבודה של משפחתנו, לא רק בימי חיי אלא תמיד. ברצון האל ישמור ויגדיל שניהם גם יחד".
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פרנצ'סקו גוויצ'ארדיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- Maxims and Reflections (Ricordi), University of Pennsylvania Press, 1992
- ^ מבוא ל'ריקורדי' (1962), עמ' 16, 19.